הסיפור האמיתי של סבתא אוה שלי,
הוא הסיפור שגדלתי עליו, הוא הסיפור שליווה את ילדותי ונעוריי, הוא הסיפור שעיצב את המשפחה ממנה באתי, הוא הסיפור שבזכותו הקמתי את המשפחה שלי, הוא הסיפור שאספר לילדיי, הוא הסיפור שאפיץ לכל מכריי, הוא הסיפור שלא אתן שיישכח לעולם! הוא הסיבה שערך המשפחה הוא ערך עליון בחיי.
זה הסיפור של סבתא אוה שלי
כפי שסיפרה בע"פ לבנותיה ולנכדיה ומתוך רצון שזה לא יישכח לעולם, גם תיעדה אותו בכתב. ואנחנו הנכדים לאחר שנפטרה הוצאנו לזכרה ולזכר סיפור משפחתה את החוברת, שתעבור לדורות הבאים.
אוה יוהנה נולדה בשנת 1926 בעיר רגין (סאסרגין) בסטרנסילבניה למשפחת רוזנברג: ההורים אברהם ואאוגניה וחמשת ילדיהם: שרי, שורי, אוה, אמיל ומאיר.
"היינו מנודים"
בספטמבר 1940 כשההונגרים כבשו את טרנסילבניה, אוה היתה נערה בת 14 "התחלנו לענוד את הטלאי הצהוב כדי שלא יכו אותנו". היינו מנודים מכל מקום וכל זכויותינו כבני אדם נשללו". נאסרה עליהם הכניסה לבתי הקולנוע, לבית הספר ואפילו נאסר עליהם ללכת על המדרכות בעיר. "הלכנו בחשאי לבית הכנסת"
היא מתארת את היום בו אביה ואחיה הצעירים נשלחו לעבודות כפיה, שההונגרים הגיעו לביתם והחרימו את משאיתו וסוסיו והפכו את חצר ביתה שעד כה שימש אותם לגידול תרנגולות וירקות למחייתם, למחסן ציוד צבאי לחיילים ההונגרים. "החרימו מאתנו הכל ואף גזלו מאיתנו את ביתנו"
מהגטו לאושוויץ
קצת לפני יום הולדתה ה-18, ב- 19.3.1944 הגיעו הנאצים לרגין וריכזו אותם בגיטו. "הם דחסו אותנו מאות משפחות לתוך סככה בתנאים לא אנושיים, ללא מזון וללא תנאי הגיינה". ואז ב-4.6.1944 החלו לצעוד יהודי הגטו לתחנת הרכבת. היא מספרת כי התרוצצו שמועות שונות לגבי יעד הנסיעה, חלק חשבו שנוסעים לבית הבראה, אבל אף אחד לא שמע אז על אושוויץ.
"דחסו אותנו בקרון בהמות במשך שישה ימים בדרך לאושוויץ, בתנאים גרועים יותר מאלו של בהמות". כשירדו מהרכבת קיבלו את פניהם נאצים עם נשק וכלבי זאב נבחניים. הגברים והנשים הופרדו זה מזה. על זרוע שמאל חרטו להם מספר סידורי "כאילו שהיינו בהמות". A20253 היה מספרה של סבתא שלי.
"גיהנום עלי אדמות"
"הגענו למקום הנורא מכל, לגיהנום עלי אדמות, אך התעקשנו לשמור על צלם אנוש", "בכל בוקר שפשפנו את השיניים במים כדי לשמור על הגיינת הפה, ואת הלחיים בשלג להזרמת דם למראה סמוק ובריא יותר, כדי לעבור את הסלקציה". כשהגיעו לאושוויץ, הגברים הופרדו מהנשים, ראשיהן של כל הנשים גולחו ואאוגניה (אמה של אוה) חיבקה את בנותיה וביקשה להסתכל עליהן היטב, על-מנת שתוכל לזהות אותן מגולחות ראש. זו היתה הפעם האחרונה שראתה את אימה. לאחר מכן, נלקחה אאוגניה לעבוד במטבח בבית התאומים של ד"ר מנגלה.
"בחיים לא יפרידו ביננו"
אוה ושורי אחותה נותרו שתיהן לבד, אך נשארו צמודות יחד. הן עשו כל שביכולתן להציל אחת את השנייה ואף היו מוכנות למות אחת למען אחותה. כשאחת היתה חולה, השנייה סחבה במקומה את האבנים, כשאחת נדבקה בכינים, השנייה גרדה את עורה עד זוב דם, כדי שישלחו יחד לאותו הטור. הן גנבו מזון אחת למען השנייה ותמיד חלקו ביניהן. הגיעו אליהן שמועות כי אימן בחיים, והאמונה שעוד יזכו לראות את אמא שלהן, חיזקה אותן ונתנה להן את הכוחות להישאר בחיים.
יחסי האהבה והקרבה בין האחיות נמשכו לאורך כל חייהן, גם לאחר המלחמה והן מהוות דוגמא ומופת ליחסי האחאות עבורי ועבור משפחתי.
"חזרנו הביתה ואף אחד לא חיכה לנו"
אבי המשפחה, אברהם רוזנברג נרצח עם הגיעו לאושוויץ. הוא היה איש דתי מאוד, וכשסירב להיפרד מסידור התפילה שהחזיק בידו, נורה למוות בידי חייל נאצי. האמא, אאוגניה, שעבדה בצריף של מנגלה, נרצחה ע"י הגרמנים שהפציצו את הצריף כדי להשמיד כל עדות לזוועות שנעשו שם. שרי האחות הגדולה נלקחה יחד עם שני ילדיה לתאי הגזים.
ביולי 1945 חזרו שתי האחיות לרגין והבינו שרוב משפחתן נספתה במחנות. הן ישבו שיבעה על יקיריהן ואז המשיכו לעיירה ריץ' ברומניה, ושם נפגשו עם שני האחים הצעירים (מאיר ואמיל) והגיס שניצלו.
כל ארבעת האחים עלו לארץ ישראל והקימו משפחות, המשך לשושלת רוזנברג.
לסגור מעגל
לסבתא אוה וסבא פרי (אפרים) נולדו שתי בנות, חמישה נכדים ו 16 נינים.
סבתא אוה שלי,
כשאני חושבת וכותבת את הסיפור שלך היום, אני מסתכלת מנקודת מבט אחרת, אני מבינה עד כמה את שורדת (ולא ניצולה). שרדת תקופה ארוכה ללא צרכים אנושיים בסיסיים, ללא הורה שיגן, ידאג לצרכייך, ייתן לך בטחון, תשומת לב ויאמין בך. את ידעת לשרוד ביחד עם אחותך, לשמור על עצמך פיזית (כמה שהיה ניתן) ובעיקר נפשית.
הזוועות שעברת עיצבו את אישיותך, את ידעת מה עברת והיה לך חשוב לדבר על זה, לספר לכולם ולא לשתוק. סיפור ההישרדות שלך הפך להיות חלק מהנראות והייחודיות שלך. אני מורידה בפניך את הכובע שלמרות כל הקשיים והתנאים הבילתי נתפסים שחיית, שמרת גם על נפשך ורוחך והיית אדם אופטימי המאושר בחלקו.
אחרי ששמעתי כל כך הרבה הייתי חייבת לראות בעצמי. בכיתה יב' בנובמבר 1998 נסעתי עם משלחת לפולין, ושם בזכות המזל, אלוהים או כח קוסמי אחר, פגשתי את רועי (האיש של חיי והאבא של שלושת ילדיי, ירדן, גולן וארבל). בזכות הסיפור שלך, יצרתי את משפחתי.
אני אוהבת אותך
דנה
Comments